<h1>חדושי רבינו יצחק קרקושה על יבמות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. בדרך שאם היה אחת מהן נשואה לאחיו, ולו אשה אחרת, ומת בלא בנים, שתיהן פטורות. וטעמ' יליף בגמרא [ג' ע"א]. וכי תימא, מאי איריא דתני פוטרות. דמשמע פטורות הן ואי בעי מיבם. ליתני אוסרות. דהא ודאי אסורות הן, מאחר שאינן זקוקות ליבום קימן באיסור אשת אח. אי תניא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו, וקל וחומר שלא במקום מצוה, כגון שש עריות (עריות) חמורות מאלו שיהו צרותיהן אסורות. משום הכי כי תנא פוטרות. דלא משמע איסורה משום צרתה של בת, אלא הבת פוטרתה מן היבום, ואיסורה ממילא שכיב עלה, דהויא כאשת אח שיש לה בנים, ומשום אח הוא (דאסתרה), [דאתסרה] אבל צרה שלא במקום מצוה, דליכא איסור אשת אח עליה, שריא.
וצרות צרותיהן עד סוף העולם. לקמן דמתני' דהכא (אמכי) [קמפרש]. הצרפתים ז"ל הקשו, וליתני שש עשרה, כגון מגרש את אשתו על מנת [שלא תינשאי] לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת ונפלה [לפני] ראובן, דמגו דהיא אסורה צרתה אסורה עליו. ואיפשר דמתני' תנאין (א)לא קתני. ונראה לרבינו שצרתה מתייבמת שאין זו צרת ערוה כלל, אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים, ומשום תנאי בעלמא אסורה (על זו) [עליו], כדי שלא יבטל גיטה ממנו ומכל אדם. ואם תאמר אינה כגרושה אצלו, הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, דהא לא רמיא קמיה ליבום אלא שהיא גרושה אצלו (מאי) [ודאי] כדפרישית, והכי איתא בגיטין [פ"ב ע"א]. מיהו בשנפלה לפניו לבדה אני מסופק בה אם צריכה חליצה ממנו [כיון] דמגורשות אצלו, או דילמא כיון שאין [עולה] ליבום אינה עולה לחליצה, וכן נראה [אלא] שצריך בלמוד.
מן החליצה ומן היבום. משום הכי אקדמיה לחליצה ברישא דמתני' אתיא כאבא שאול, דאמר מצות חליצה קודמת למצות [יבום]. [בתו וב]ת ב[תו ובת] בנו. בבתו מאנוסתו מירי, [וכן] בת בתו [ובת בנו, דאלו בת מאשתו היי]נו בת אשתו, דכיון דכתיב [ויקרא י"ח] אשה [ובתה, לא שנא ממנו לא שנא מאיש אחר], אבל בתו מ[אנוסתו לא ילפא ליה מהכא דאשה ע"י קדושין משמע שהוא אישות, ומקרא אחרינא נפקא, כדמפרש בגמרא [ג' ע"א]. אתיא הנה הנה. לאיסורה אתיא זמה זמה לשריפה, דבתו מאשתו וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות אשה ובתה] לא תגלה. ובת בנו ובת בתו. מאנוסתו הכתוב מדבר, דהא לא כתיב הכא לשון אישות, ואכתי בתו לא כתיב הכא. ואם תאמר, הלא קל וחומר הוא [הא קיי"ל אין מזהירין] מן הדין, אלא ילפינן לה בגזרה שוה, כתיב הכא בקרא דאנוסתו כי ערותך הנה [ויקרא י"ח], וכתיב במקרא דאישות [שם] שארה הנה זמה היא, מה התם בתה כבת בתה אף כאן ביתו כבת ביתו. ואתיא זמה זמה לשרפה, כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא [שם] וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן [ויקרא כ'] מה להלן שריפה אף כאן שריפה, ובתו מאנוסתו הא ילפינן בהנה הנה מבת אשתו. ותנא קורבי קורבי קתני, תנא ברישא בתו ובת בתו ובת (בתו) [בנו] דקורבי עצמו, ואידי דתנא שלשה דורות למטה דידה תנא נמי שלשה דורות למטה (דידיה) [דידה], ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה, תנא נמי שלשה דורות (למטה) [למעלה] דידה, ותנא אחותו ואחות אמו דקורבי עצמן, ואידי דתנא איסור אחות תנא נמי אחות אשתו. ובדין הוא דלקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו, דלא משום קורבא היא דאסירא, אלא אידי דאיירי באיסור אחות דתנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו.
אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו ומת, וכן אחות אמו שנשאת לאחיו מאביו, שאין יבום אלא מאחים מן האב, דכתב [דברים כ"ה] כי ישבו אחים יחדיו, וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב, בפרק שני [י"ז ע"ב], מה להלן מן האב אע"פ (שאין) [שאינן] אחים מן האם, הכא נמי לא שנא. ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני זה ליבום אסורה לו, לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה ואסורה לו עולמית, דכתיב [ויקרא י"ח] (ו)ערות(ך) אשת אחיך, ודרשינן על זה בפרק הבא על יבמתו [נ"ה ע"א] אחיו בין מן הא[ב] בין מן האם.
<h2>דף ב:</h2>
ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן ש[מת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר] מיתה ושמו [לוי, ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה, דכתיב] בכולהו כי כל אשר יעשה אי [וגו'], ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שרייה רחמנא, ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שריא ליה, דכתיב [דברים כ"ה] כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי אסור [עולם] כאשת אח שיש לה בנים, ואפילו עכשו שנפלה לפניו מכח נשואי שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן, וכשם שתהא אסורה כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה לו, דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו ליבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות, ואם נשאן ענוש כרת, שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים.
וכלתו. שמת בנו ונשאת לאחיו וכלתו אסורה לו לעולם, ואפילו אחר מיתת בנו. וכולן שמתו. שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנו, והיכי משכחת מיאון דבבתו והרי האב קיים, ואין מיאון אלא ביתומה שהשיאתה אמה ואחיה, משכחת לה כגון שהשיאה אביה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה, וכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה, והלכה ונשאת לאחי אביה ועודה קטנה, יוצאת במיאון. ובפרק בית שמאי [ק"ט ע"א] קרי לה יתומה בחיי האב, או מיאנה באחיו או נתגרשה מאחיו או נמצאת אילונית, שמקחו מקח טעות, ולא הויא אשת אחיו, והרי היא כמי שאינה ומתיבמת צרתה.
האי נמצאו אילונית דקא אמרינן במתני', בגמרא מוקים לה רב אסי בשלא הכיר [בה] אחיו, ומפני שקידושי אחיו קידושי [טעות] הן צרתה מותרת, ומשמע מינה דאילונית בשלא הכיר בה לא בעיא גיטא (כלומ') [כלל א]פי[לו] מדרבנן, דאי בעיא גיטה מדרבנן צרתה חולצת, דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתייבם, ואיכא למידק עליה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] הממאנת והשנייה והאילונית [אין להם כתו]בה, כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא. ואיכא [למימר אילונית אפי' גיטא נמי לא בעי]א, והאי דקתני כתובה [משום שארא, א"נ משום דקא בעי] למתני סיפא אם מ[תחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה. והא דתנן במסכת גיטין בפרק השולח [מ"ו ע"ב] המוציא אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר, ומפרש עלה התם דחאיש לקלקולה] שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה, דמשמע מינה דבעיא גיטא, דאי(בעא) [בולא] כלום נפקא מאי תקנ[ת]א כשלא יחזיר ממילא מיקלקלא, ההיא לא קשיא מידיה (דתהיא) [דההיא] משום חשש אילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונמצאו בה מקצת סימני אילונית ואע"פ כן הוציאה בלא כתובה (ק)[כ]דקתני בסופה מתני', אבל אילונית גמורה שיוצאה בכל הסימנין, אפילו גט מדבריהם אינה צריכה ואפילו בעל דהייני מתני כן, ובודאי דרבא מוקי למתניתא בשהכיר בה, ולדידיה לא שמעינן ממתני' כלום אלא מיהו מדרב אסי נשמע [לדברי] הכל, (דריא) [דהא] לא פליג עליה רבא בהא אלא משום צרת אילונית פליגי, ושמא יש לומר שזה הדין בנושא קטנה, אבל גדולה [לאו] מקח טעות הוא וצריכה גט, מפני שהיה לו ליבדוק. ובהכי משכחת להו להנך מתני' דכתי'. (והוא) [והוי] יודע, שזו ששנו חכמים בכמה מקומות בסדר נשים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, קטנה שמא תמצא אילונית קטן שמא ימצא סריס דברי ר' מאיר, אי אפשר להעמידה אלא בשקדש אותה אחיו על מנת שאפילו אם תמצא אילונית תהא מקודשת, אבל קדשה סתם תתייבם ואין בכך כלום, אי אילונית היא אין זו אשת אחיו, אי לאו אילונית היא שפיר קא מייבם. ורבינו תם ז"ל כתב בספר הישר [סימן קע"ה], אעפ"י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות, כל זמן שלא הכיר בה [מימיו] לא מחזקינן ליה במקפיד. ואיפשר דילגבי (גבי) איסורא חששו שמא לא יקפיד, ולפי' אסורא לאחיו ספקא דאוריתא היא, אבל לענין כתובה אין לה כלום. ולדבריו מתני' לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכי[ר] בה בסוף והקפיד ומת, הא לא הקפיד כלל צרתה חולצת ולא מתיבמת ושמא לא יקפיד, ועל דעת כן נמי קדש. וקשה לי, דהוה ליה למתני [בכיצד] צרותיהן מותרות מ[תה] בתו או נתגרשה או נמצא אילונית ואחר כך מת א[חיו, אלא משמע] אפילו לאחר מיתת אחיו צרתה מו[תרת, וכך שנויי' בתוספתא (פ"א ה"ב)] וכולן שנמצאו אילונית [או שהיו נשואות לאחרים, בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. ועוד אומר רבינו תם ז"ל דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל, וכן הלכה].
[ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו] אילונית נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי הם גדולות ואין ממאנת אלא יתומה קטנה, כדפרשינן לקמן [ק"ז ע"ב] בית שמאי.
כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו שאין שם אח אלא הוא, כך צרתה פטורה, כדילפי' בגמ'. הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני. דהיכא דיש אח ששתיהן מותרות לו אינן פטורות, שהרי יש כאן יבום, דמתייבמת האחרת והשניה פטורה, דכתי' [דברים כ"ה] את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ולא שתים, ואם ייבם אחיו השני את צרת בתו ולה אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו. כשם שצרת [בתו] פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת [אחיו הראשון שנפ]לה [עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו, והרי היא עליו כאשת אח ש]יש לה בנים, ואסורה עליו עולמית. כך צרת צרתה. אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה, וטעמ' יליף בגמרא מלצרור [ויקרא י"ח], צרת ערוה פוטרת צרתה. ואפילו הם מאה. אחים. כל היכולה למאן. שהיא קטנה והיא ערוה ויכולה למאן ולא מיאנה, (ומה) [ומת] אחיו, הואיל וקידושין שלה אינן אלא מדרבנן וזיקתה נמי דרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה, אבל להתייבם אסורה, מפני שנראת כצרת ערוה.
<h2>דף ג.</h2>
ואמרינן בגמרא מנינא דרישא למיעוטי מאי. הני [ט"ו] (אתו) [ותו] לא. ומנינא דסופא למעוטי מאי. דקתני הרי אלו פוטרות, דמשמע אלו ותו לא. ומשני [ג' ע"ב] חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. פי' צרת ממאנת, הרי שהיה אחיו נשוי יתומה קטנה ואשה אחרת, ומת בלא בנים ומיאנה הקטנה ביבם זה, צרתה אסורה לו, ואשמעי' מתני' דאע"ג דאסורא עליו, לא מפטרא צרתה מחליצה דאסורה מדרבנן היא, כדמפטר בפירקין גזרה משום צרת בתו ממאנת. מחזיר גרושתו. אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר, ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה השני ומת בלא בנים, שתיהן אסורות ליבם. ואשמעינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא.
<h2>דף ג:</h2>
(אמ') [גמ'] (מאי) [מנא] הני מילי. דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות. עליה מה תלמוד לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה, ומשמ' נמי שבחי אשתו נאסרת אחותה עליו ולאחר מיתה מותרת. שומע אני. אפילו נפלה לפניו ליבום אחת מכל העריות תתייבם. לצרור. צרות הרבה משמע, מדלא כתיב (לצרור) [לצור]. זדונה כרת. בפרשת עריות כתו' בכולהו ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא י"ח], וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת, כדיליף בפירקין [ט' ע"א]. מכאן אמרו חמש עשרה נשים. (הו) [תו] ליכא עריות בכרת, חוץ משש עריות של משנתינו שאין צד יבום לעולם. יכול שאני מרבה וכו'. שנשואות לאחרים שיהיו צרותיהן אסורות להנשא לזה. שאין צרה אלא מאח. דהואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו כאשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת, דכתיב [ויקרא י"ח] ערות אשת אחיך וכו', אבל בעלמא דלא רמי איסור אשת אח עליה שריא ליה. עונש מנין. אם ייבם ערוה או צרתה.
<h2>דף ח:</h2>
[אם כן, לימא] קרא ולקח מאי ולקחה. משמע דשתים נפלו [לו מאחיו, ואמר רחמנא ולקחה לאחת מ]הם ולא שתיהן, אי קרינא [ולקחה בכל חדא מינייהו שריין כל] חדא מיניהו, ואי לא קרינא ולקחה [בכל חדא מנייהו, כגון שהאחת ערוה, תרוייהו אסורין, וצרות צרותיהן נמי מהכא נפקא, דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון] ונאסרה הערוה ממנו ונאסרה עליו עולמית משום אח, וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה, לא קרינא בזו שנאסרה עליו ולקחה, הלכך תרויהו אסירן וכן לעולם.
<h2>דף ט.</h2>
ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. במשנה [הוריות ח' ע"א] אומ' שאין חייבין ב"ד. להביא פר העלם דבר של ציבור, ואין חייבין ציבור בע"ז לעולה ושעיר לחטאת. אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת. כגון זבח וקטר והשתחואה, אבל מחבק ומנשק לא. וכן המשיח. ותנן נמי כל המצות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת יחיד מביא כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר וב"ד מביאין פר, ובע"ז יחיד ונשיא ומשיח מביאין שעירה וציבור מביאין פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. והך דרשיה נפקא ליה לר' מעליה, נאמר כאן עליה עליה ונאמר להלן עליה בחייה, שהוא מופנה לדרשא. וכן הכהן המשיח, דכתי' [ויקרא ד'] אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר אשמתו כאשמת ציבור. הרי משיח כציבור יחיד. ונשיא אתיא ממצוות מצוות ולא בע"ז אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. קרבן ע"ז בפרשת שלח לך א[נ]שים [במדבר ט"ו]. צבור בע"ז אתיא מעיני מעיני. מפר העלם. יחיד ונשיא ומשיח (משום) [מואם] נפש (אחד) [אחת], אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח במשמע, וילמד תחתון מעליון. תורה אחת. לענין קרבן כתיב בפרשת ע"ז תורה, כל התורה במשמע, הוקשה על התורה לענין קרבן [ל]ע"ז, שאין חייב חטאת אלא על דבר שזדונו כרת, כדכתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה [במדבר ט"ו], אלמא כל הפרשה בדבר שזדונו כרת משתעי. אשכחן יחיד נשיא ומשיח בין בע"ז בין בשאר מצוות, ציבור בין בע"ז בין בשאר מצות. בהקישא לא משמע אלא אהני דקראי שהם יחידים. אמר קרא. גבי יחיד ונשיא ומשיח [ואם נפש]. וא"ו מוסיף על ענין ראשון. וילמוד [עליון מתחתון. אלא] צבור [בשאר] מצות ילפינן מעיני מעיני... [ת"ל וכו'. אין חלוקים מתורת] יחיד אלא רוב ישראל או כולן, דכתיב [במדבר ט"ו] ואם מעיני העדה וכו', אבל בני עיר אחת ידים הם. בהוראה. היינו העלם דבר, שהורו ב"ד שע"ז מותרת ועשו ציבור על פיהם.
<h2>דף י.</h2>
מתני' ר' יהודה היא. מתני' דלא קתני אמו בהדי אינך ר' יהודה היא, דאוסר באנוסת אביו, ולר' יהודה לא משכחת נופלת לפני בנה לייבום אלא א"כ עבר זה המת בנישואין דאסורא לא איירי מתני', מיהו אם היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו קידושין תפסי בה, ואפילו לר' יהודה, דקידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצאת צרתה צרת ערוה ופטורה. אבל לרבנן דשרו באנוסת אביו שש עשרה נשים הם שלא עבר זה המת בנישואיו שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן.
וכן תני לוי במתניתיה, אמו. הוסיפה לאמו אנוסת אביו במש[נ]תו. היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו. לא תפסי בה קידושי שהרי אשת אב בכרת, ואמרינן לקמן ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל, הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לייבום לפני בנה, דלא אשת האח היא ואינו פוטרת צרתה. [י' ע"ב] היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו. קידושין תפסי בה, ואפילו לר' יהודה דקידושין תופסין בחייבי לאוין, וכשמת (נמצאין צאתה) [נמצאת צרתה] צרת ערוה ופטורה. לא מבעיא לרבנן דשרו אנוסת אביו שצרתה צרת ערוה היא ופטורה היא. ואעפ"י ששנו חכמים במשנתינו חמש עשרה נשים יש לך להוסיף שש עשרה כגון זאת. ואפילו לר' יהודה בעבר ונשאה.
פיס'. [לשון הרי"ף מקידושין מ"ד ע"ב] מתיב רב הונא, וכולן אם מתו או מיאנו. התם פריך לעולא, דאמר בפרק האיש מקדש [שם] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה, ופריך ליה רב כהנא מהאי מתני' [לעיל ב' ע"ב] וכולן אם מתו וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
צרת סוטה אסורה. הי[ה נשוי ב' נשים] וזי[נתה האחת תחתיו] ויש עדי[ם ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה. מאי טעמא טומאה כתוב בה כעריות]. דכתיב ונסתרה והיא נטמאה [במדבר ה'], ובעריות כתיב [ויקרא י"ח] אל תטמאו בכל אלה. וכשם שנאסרה (עליו מותר) [למותר] בה, כל שכן שנאסרה באסור לה דהיינו היבם, ואפילו חליצה לא בעיא כיון דכתיב בה טומאה חשבינן לה כאחת מחמש עשרה דפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום. הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות, בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמשום דכתיב בה טומאה מפטרא מן החליצה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל. הא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא [ה' ע"ב] אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי, אמ' ליה רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא, הכא נמי בעיא חליצה, רב לית ליה האי טעמא [דכיון] דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל אין קדושין הראשונים נפקעים, דהא גבי מצא בה ערות [דבר] כתיב וכתב לה ספר כריתות, ואם גירשה קידושין תופסין בה לכתחלה, שכשם שאין הראשונים נפקעין כך [אלו] תופסין בה, ולא ריבה בה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה. וצריך תלמוד, מה ראית לרבות קידושין ולמעט [יבום] וחליצה. ועוד, הא דאמר במחזיר גרושתו דאפי' דאמ' טומאה כתיב בה ואסורה צרתה חולצת [ולא] (פסולה) [פטר לה] מן החליצה כערוה, קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה. ואי (א)פשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם, ודריש לה איהו לגמרי לפטרה מן החליצה ומן היבום, וכיון דכתיב בה טומאה כעריות, מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה, אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפירוש, חייבי לאוין נינהו וחייבי לאוין בני חליצה הן ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה בא, הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת. ודיקא נמי דלא אמ' רב פטור סוטה מטומאה, מדקאמר צרת סוטה אסורה, ואלו פטורה ופוטרת לא קאמ'. כך נראה לפ[רש]. ופסק רבינו אלפאסי ז"ל כרב, ואפי' [מ]חליצה. והרב [ר' אברהם בר'] דוד ז"ל כתב סוגיא דש[מעתתא] אע"ג דכתי' בה [טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה, דאלו איתא לבעל מי] לא בעיא [גט, השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמותה, סמך לו הרב] ז"ל על הסוגיא שבמסכתא סוטה, שזו השמועה מפורשת היא (מלפלטרן) [לפוטרן] מחליצה ויבום.
נכנסה עמו לסתר. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונסתרה עמו. אסורה. לבעלה, שמא זינתה, ורגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה, ואם כהנת היא אסורה לאכול בתרומה, כדמפורש במסכתא (נדה) [סוטה כ"ח ע"א] ונטמאה ונטמאה [ונטמאה] שלשה פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. [י"א ע"ב] ולא מתייבמת. טעמא מפורש בפרק קמא דסוטה. מן האירוסין. שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון. שנאמר [דברים כ"ד] אחרי אשר הוטמאה. דזו הנבעלה. אחת זו ואחת זו אסורה. דכתיב [שם] והיתה לאיש אחר, והויא היינו קידושין, וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה. מאי טעמא [הויא] ואישות כתיב בה. הויא דכתיב והיתה לאיש אחר, אישות או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון, כלומר (מת) [מש]נשאת לאחר על ידי קידושין ונשואין וגרשה השני קאי קמא בלא יוכל, אבל אם זינתה קודם גירושין הראשון מותרת לחזור לו.
<h2>דף יא:</h2>
בעי ר' יוחנן, המחזיר גרושתו משנשאת. [לאח]ר ומת או גרשה שהיא אסורה לחזור לראשון, והחזירה... משמת חייב ...ה ומת... [במותר לה. כגון בעלה] זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני. באיסור לה. כגון יבמה לא כל שכן. אלא כי קאמבעיא לי צרתה מי אלים קל וחומר למדחי צרתה או לאו.
<h2>דף יב:</h2>
כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן אחת צרת ממאנת. ביבם. צרת אילונית. ואע"ג דהכיר בה אחיו והות כאשתו, לא מתסרא צרה, דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסירא, והא כיון דאילונית היא ובלא ערוה נמי לא קימא לייבום הויא צרת ערוה שלא במקום מצוה. בירושלמי [פ"א ה"א] שאלו טעם למה אילונית מותרת, וכך אמרו שם, ר' בון בר' חייא אמ' ר' אבא בר ממל [בעי] אילונית ואשת אחיו שלא היה בעולמו היו בפרשתה, מאי חמית מימר אילונית צרתה [מותרת, ואשת אחיו שלא היה בעולמו צרתה] אסורה, אמ' ליה אילונית מטעם אחר הוצאתה אש' תלד, יצאתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה. אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה, פי' כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראויה לילד, היאך נאסור צרתה, והלא אף היא אם היתה ראויה לילד כצרתה מתייבמת, אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ"י שראויה לילד, ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו אילונית, אלא שאמרו שם בירושלמי בסוף השמועה אלא בתו מן הנישואין בלא אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמ' ליה אילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחילץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה, פי' כיון שאם בא על האילונית או חלץ לה אף צרתה פטורה אעפ"י שאין אילונית עליו ערוה, נמצא שאין עליה זיקא כלל, וכיון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ"י שהוא מקום מצוה לצרה צרתה מותרת.
משמשות במוך. מותרת לתת מוך לשם כשהם משמשות כדי שלא יתעברו, ואינן כמשחיתות זרע, כך פרש"י ז"ל. ומשמע דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע. ואיכא דקשיא ליה, כולהו נשי נמ' מותרות, דהא [לא] (מקפדי) [מפקדי] אפריה ורביה. ולדי[די] לא קשיא, דהא מכל מקום זרע דגברייהו אסור להן להשחית. אלא הא קשיא לי, אי מותרות קאמר ר' מאיר, חכמים במאי פליגי עליה, דהא סבירא להו לרבנן נמי דלא מעברא כר' מאיר, ואמאי אסרי לשמש במוך. אלא הכי פירוש ר' מאיר חייבות לשמש קאמר כי היכי דלא ליתי לידי סכנה, ובלא מוך אסור להן ולבעליהן לשמש, [וחכמים אומרים] הרשות בידם לשמש בלא מוך, שמן השמים ירחמו. וכן מצינו לרבינו תם ז"ל שכתב דכיון דדרך תשמיש הוא ליכא איסור מידי דהוה [אקטנה] או אילונית (בלא) [דלא] מ[ת]סרו בתשמיש אע"ג דלא ב[נות ב]נים נינהו.
סנדל. ולד [שאין לו] צורות פנים, דקיימא לן במ[סכת נד]ה [כ"ה ע"ב] שאין סנדל שאין [עמו ולד, משל אדם שסטר את חברו והחזיר צורתו לאחוריו, דכשהיא מעוברת וחוזרת] ומתעברת דוחה האחד את חבירו ופוחת את צורתו. וא"ת, והא אמרינן בנדה בפרק המפלת [כ"ז ע"א] (את) [אין] אשה מעוברת חוזרת ומתעברת, וי"ל דוקא בר קימא.
שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק, כמו ויגמ(י)ל [בראשית כ"א]. איזו קטנה. הראויות לילד. מבת אחת עשרה וכו'. [פחות] מי"א ודאי לא תתעבר ויותר על י"ב אם תתעבר לא תמות. הלכך משמשות כדרכן והולכות. ומדקא' ושמא תמות, ולא קאמ' שמא תתעבר ותמות, דלהוי משמע שאם תתעבר ודאי תמות. א"כ מצינו חמות' ממאנת. כגון שילדה בת בקטנותה בתוך זמן האמור למעלה.
אמרי' עלה בגמרא אימא שמא תתעבר, דאמ' רבה בר ליואי גבול יש לה קודם זמן הזה אינה מתעברת [כל] עיקר, תוך הזמן הזה היא מיתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. פי' אינה מתעברת כל עיקר אעפ"י שהביאה סימנין, דשומא נינהו. וכן תוך הזמן הזה, אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי, בשהביאה סימנין דגדולה היא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין, שאם לא תאמר כן מצינו חמות ממאנת, דקימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה, ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו, ה"מ בשבעל אחר זמן דהוה ליה [ספיקא] דאוריתא, אבל לא בעל אין חוששין, וא"כ מצינו חמות ממאנת, כגון שנשאת קטנה ואחר הזמן הזה אנסה אחר או פתה שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה [שתי שערות] שזו חמותו וממאנת בראשון (כילה) [כולה] כשהביאה סימנין.
ופריך בגמרא איני, והא תני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומ' בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילוניות או שמאנו שכבר ילדו. פרש"י ז"ל מדתלי טעמא בולד, מכלל דקטנה היא, דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גידלו. אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמ' דמתני' אדרבה בר שמואל, כיון [דקטנה היא אמאי אינה ממא]נת, אבל לא [קשיא אם כן מצינו חמות ממאנת, שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל] שכל שילדה אינה ממאנת.
ואמ' רב ספרא בנים הרי הם כסימני'. פי' רבינו הגדול ז"ל קטנה שילדה תוך [הזמן] הזה הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהינו לאחר זמן, שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו [מי]הרה לבוא בגדולתה יותר מכל הנשים, שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדול. והוצרך לפירוש זה, משום דקימא לן תוך הזמן הזה אעפ"י שהביאה סימנין שומא נינהו, דהרי איפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] תוך זמן כלפני זמן, וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש"י ז"ל מטין כפי' הזה. ולרב ספרא, הא דתני רבה בר ליואי, הכי פירוש', [קודם] הזמן לעולם אינה מתעברת, תוך הזמן, כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת, ובזה אנו יודעי' שהוא תוך זמן שלה. לאחר הזמן שניהם חיין, הילכך כל שאתה רואה ששניהם חיין לאחר הזמן היא שכבר הגדילה. ויש לפרש, דרבה בר ליואי מדחיא, מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תני, וכן משמע לישנא דגמרא.
<h2>דף יג.</h2>
(וברוב) [ודרב] זביד דאמ' אין בנים בלא סימנין וכו'. פירש רש"י ז"ל דקסבר תוך הזמן כלאחר הזמן, ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו, וא"כ האמ' דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא. ויש לו לפרש אף זו כדרב ספרא אין בנים לקטנה אלא אם הביאה שערות שאינן שומא ומהרה להביא סימנין גמורים מפני חברותיה. ואיכא דרמי אשמעתין, הא דאתמר בפרק אלו נערות [כתובות ל"ח ע"ב] גבי בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי, או אין בגר בקבר ודאביה הוי, והוינן בה ומי מעברא, והא תני [רב] ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, והכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא תמות. ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז"ל בנים הרי הם כסימנין משעת [עבורה, כלומר קטנה שנתעברה וילדה משעת] עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין, והדבר נכון, שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה, שכל שמתעברת כשהיא קטנה אעפ"י שלידתה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת, הילכך כשרואין אותה שהיא חיה, בנים הרי הן [כסימנין] משעת עבור [והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה, ולא קתני שכבר עיברה, לפי שאין עיבורן ראיי'] עד שילדו. ואיכא דאמרי, בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה, אפילו לר' יהודה בבנים מודה שאם נתעברה ומיאנה ואחר כך ילדה אמרה משעת עבור הרי היא כמי שריבה שחור על הלבן, ואי אתה יכול לומר מיאנה משילדה דהא בוגרת היא, שהרי זו כמי שהביאה סימנין משעת עבורן, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, כדאיתא התם בפרק אלו נערות [כתובות ל"ט ע"א]. ורב זביד אמ' אין בנים בלא סימנין. או שכיון שילדה עכשו, הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עבורה. ונבדוק השתא, משום צער לידה חוששין שמא נשרו, אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמיתי לה התם בשמא תתעבר ותמות, ולא קתני שמא תמות, לאו דוקא, אלא משום דאי אפשר לקטנה שתלד ולא תמות אלא א"כ היא כנערה או נערה ממש, מפני שמהרה לבא, משום הכי תני שמא תתעבר ותמות, ומיהו [סוגיין] דהתם (אלא) [דלא] כרב זביד, ואילו לרב זביד אי בדק יפה מקום לידה ולא הביאה קטנה היא, ועוד כיון שחוששין קאמ' ומשום שמא נשרו לא [קאמר] אלא למיאון אבל לחליצה לא. וכיון שכן, איפשר דאית לה בן, אלא שיש לומר דלרב זביד ודאי כיון שחוששין אפילו אין בגר בקבר דידה הוי, דהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה, אלא קשיא אם בדק. ותו, מתני' דקתני יכול לומר היכי, ותרץ לה רב זביד, דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא, ובתוספות מתרצין בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא אלא צער עבור.
(מאי) [מנא] הני מילי. דצרת צרתה פטורה. אמאי תמאן השתא הערוה דה(י)א תנן לקמן בפרק בית שמאי בית הלל אומרים ממאנת בבעל (בבעל) וביבם, השתא נמי תמאן ותאמר אי אפשי בקידושין שקדשו אחי ואמי לבעלי המת ותעקר קידושין הראשוני' ותתיבם צרתה. לימא מסייעא ליה לרב אושעיא דאמ' ממאנת למאמרו. עשה היבם מאמר ביבמתו קטנה ומיאנה בו, מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקא לבדה וחולצת, ואע"ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה ליכנוס, קימא לן בפרק רבן גמליאל [נ' ע"ב] צריכה [גט] למאמרו וחליצה לזיקתו, הכא מיאון עקר מאמר ולא בעיא גט. ואין ממאנת לזיקתו. לעקור נישואין הראשונים (ולהפיקע) [ולהפקיע] זיקת יבום ולצאת בלא חליצה, והכא נמי גבי ערוה לא עקר מיאון לנישואין דקמאי למשרי צרתה. צרת ערוה שאני. רבנן גזור שלא תמאן לייבם צרתה, דלא תזלזל בצרת ערוה. דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל. מיאנה כלתו נכרית בבעלה (ו)מותרת בחמיה, דעקרה אינהו נשואין והויא כמפותת בנו ומותרת לו, אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם, אע"ג דנישואין קמאי קא עקרה אסורה לאביו, משום דבשעת נפילה נראית כלתו משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נשואי הראשון נראין אותן נשואין גמורין למהוי אשת המת וכלתו של זה. הכא נמי. בצרת המת משעת נפילה נזקקה הבת ליבום מחמת קידושין הראשונים נראין אותן נישואין גמורין למהוי אשת המת וצרתה צרת הבת, ואי שרית לה אתית למשרא צרת הבת בעלמא.
מתני' שש עריות חמורות מאלו. [ומה חו]מ[ר שלהן שנש]ואות [לאחרים]. ואינן נשואות לא[חרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות] לינשא לזה. אמו. אינה יכולה לינשא לאחיו, שהרי היא לו אשת האב, וכן אשת אביו ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו, ואין בהם צד ייבום לעולם, ואם נשאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לפניו לייבום עם הערוה בפעם אחת, דכיון שפטרה הכתוב לצרת ערוה ממנו עמדה עליו עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים.
מתני'. בית שמאי מתירין. צרת ערוה להייבם לאחים דלית להו דרישא דלצרור. [י"ג ע"ב]. חלצו. הצרות מן האחין. בית שמאי פוסלין מן הכהונה. שחליצתן חליצה. ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך, והרי היא כחלוצה מן הנכרי. נתייבמו. לאחיו. בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים נתארמלו מיבמיהם. וב"ה פוסלין. שנבעלו לאסור להם והנבעלת לפסול לה עשוה זונה, וזונה אסור לכהן. לא נמנעו וכו'. ואעפ"י שבני הצרות שנתייבמו כבית שמאי ממזרים הם לבית הלל, דבאסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני עריות שהם חייבי כרתות ממזרים הם כדאמרי' בפרקין, אפילו הכי לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעי' להם אותם הבאות מן הצרות. וכן הטהרות וכו'.
<h2>דף יד.</h2>
לא תעשו אגודות אגודות. כנוהגין שתי תורות. ואסקה רבא כי אמרינן הכי כגון ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שני בתי דינין [בעיר אחת לית לן בה, וכ"ש ב' בתי דינין] בשתי עיירות. ובני כרכים ובני כפרים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו [ליה שמצויינין] הם שם וקורין לעצמן. והרב אב ב"ד ז"ל פירש בשם הרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימים ליום הכניסה בכפרים עצמן הם קורין ולא שיבאו לעיירות ויקראו שם. ואין ראיה זו ראיה.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד אשת אחיו [שלא היה בעולמו. שני אחים] ומת אחד מהם ונולד אח. ומצאה זקוקה ליבם. אסורה עליו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. עשה בה. זה שמת מאמר ולא הספיק לכנסה עד שמת. שניה חולצת. ולא מפטרא משום צרת ערוה, דלא צרת ערוה ממש היא. ולא מתייבמ(ו)ת. דמאמר קונה מקצת והיא צרת ערוה במקצת.
<h2>דף יז:</h2>
גמרא. אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. לאיסורא איכא דקשיא ליה, תפוק לה משום דכתב [משלי ג'] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כדאמרי בכי האי גונא בשלהי פרק יש מותרות [פ"ז ע"ב] ולא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר, כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו, ומהדרינן דרכיה דרכי נועם כתיב, וכיון שהתירה תורה להנשא כשבנה קים, אם מת אינו בדין שתצא, הכא נמי כשאין למת אח ודאי מותרת היא לינשא. ואם תאמר לאחר שנולד לו אח תצא, אין כאן נועם ושלום. ובירושלמי [ה"א] מצינו קושיא זו ותירצה יחד[י]ו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, כי לא כן מה נן מנין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה לינשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום, מתה אמו תהא אשתו אסורה לינשא, שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ויוליד בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קריה ובן ואב אין לו, כלומר לכתוב קרא ומת אחד מהם ובן [ואב] אין לו יבמה יבוא עליה, הא יש לו אב אע"ג שאין לה יבם שיבוא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר, שה[רי כשם שיבם אוסר אותה כך] האב אוסר [אותה, ואין משמעות לשון הכתוב שתהא אסורה אלא במקום יבם, ומפ' אלא כי קיימי' שמת] והניח אשתו מעוברת, שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע א"ב [אם בן] קימה אם אינו בן קימה, אף הכא תהא צריכה להמתין ולידע אם בן קימה הוא אם אינו בן קימה [לפום] כן צריך יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, פי' כי אצטריך יחדו למת והניח אשתו של אביו מעוברת.
המיוחדין בנחלה. הראויין לירש (את) זה את זה. אסור באמה, אלמא קאסבר יש זקיקה. אלימא זיקת יבמתו למהוי כארוסה לאסר אמה עליו משום חמותו.
<h2>דף יח.</h2>
ואמרינן בגמרא, הוא הדין אע"ג דלא עבד בה מאמר צרתה מחלץ חלצה ייבומי לא מייבמה. דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו, נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגבי דהאי צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחיו [בה]. והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש, דאמרי בפרק האחין [כ"ט ע"א], מאמר קונה קנין גמור. ותהא צרת ערוה ותפטר אף מן החליצה, קמ"ל דלא וצריכה חליצה.
<h2>דף יח:</h2>
(שאמרת) [שומרת] יבם שקדש אחיו. של יבם. את אחותה. של יבמה ותלה היבום באחיו. משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים ליה. שקדש אחות יבמתו. המתן. מלכנוס, לפי שאחות זקוקתך היא, הואיל ולאחר שנזקקה אחותה לפניך קדשת את זו וצריך אתה להמתין עד שתתייבם היבמה לאחיך ותיפ[ק]ע זיקתה ממך, אלמא זיקא אוסרת לאחותה. הני מילי באחד. שאין שם אלא יבם אחד, דודאי עליה רמיא, וככנוסה דמיא ויאסר באמה. אבל בתרי אחי. כגון שנפלה לפני שני יבמים, כגון ההיא פלוגתא דבן בתירא ורבנן, אימא כיון דלא ידיע קמיה מאן מיניהו רמיא לא חשיבה זיקא למיסר בקרובותיה. קמ"ל הלכה כר' יהודה בן בתירא. הני מילי מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. כלל אמרו ביבמה. אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה, כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחים והאחת אסורה לו משום ערוה, כגון שהיתה חמותו או כלתו. או חולצת או מתייבמת. אותה אחות ערוה, דהשתא לא פגע באחות זקוקתו משום הערוה לאו זקוקתו היא. שניות. שגזרו סופרים עליהם, ובגמרא מפרש להו. לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא. דאלמנה לכהן גדול. מת אחיו הדיוט ונפלה האלמנה לפניו. גרושה וחלוצה [לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה] וכשמת צריכה חליצה, שהרי תפסי לו קידושין בהן, דקידושין תופסין בחייבי לאווין, אבל יבומי לא, שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בלא כלום לא, דלא אלים לאו למיפטרה, דילפינן מאחות אשה בפרקא קמא [ג' ע"ב].
אלמנה לכהן גדול. קאפסיק [ותני. אלמנה לכ"ג לא שנא נפלה לפניו] מן הנשו[אין, דהיינו תרתי] לגריעותא, חדא דאלמנה היא, ואיכא לאו דאלמנה לא יקח, ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה, דכתיב [ויקרא כ"א] אשה בבתוליה יקח, בתולה ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ולא שנא. נפלה לפניו מן האירוסין ועודה בתולה, דליכא אלא לאו דאלמנה, והוה לן למימר יבא עשה. דיבמה יבא עליה. וידחה לא תעשה. דאלמנה, אפי' הכי אסירא. [כ' ע"ב] גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דבביאה ראשונה קיים ומצי ומדחי בלאו, אבל בביאה שניה לא מצי למדחי ליה ללאו דהא איקיים ליה עשה בביאה ראשונה, וגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, וכן ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין (אותה) [איתא] להאי גזרה.
<h2>דף כא.</h2>
תנו רבנן, מה הן שניות. שאסורות מדברי סופרים שגזרו להם כדי להתרחק מעריות של תורה. אם אמו. אמו כתי' בתורה, וגזרו רבנן על אם אמו שיתרחקו מאמו וגזור רבנן נמי באם אביו כדי שיתרחק מאם אמו, דתרויהו בי אמה רבה קרייה להו, הילכך חדא גזרה היא ולא גזרה מגזירה היא. ואשת אביו אביו ואשת אבי אמו. אשת אביו ערוה, וגזרו רבנן על אשת אביו אביו שיתרחק מאשת אביו, וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו, דתרויהו בי אבא רבה קרו להו, הילכך חדא גזרה היא ולא גזרה לגזרה. ואשת אחי האב. מן התורה ערות אחי אביך כתיב, ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו [נ"ד ע"ב] דבאחי אביו מן האב קא משתעי, [אבל] אם היה אחיו של האב מן האם שריא אשתו וגזור רבנן עליה משום [אשת] אחי האב מן האב, וגזרו על אשת אחי האם בין מן האב בין [מן] האם, וטעמא דכולהו דבי דודא רבה קרו להו. וכלת(ה) בנו. גזרה משום כלתו. וכלת בתו. גזרה משום כלת בנו, דהא לית ליה בבתו צד כלה דאוריתא, כגון אשת בנו גזור כלת בתו. חורגו. בן אשתו. ואסור בבת חורגו. בת חורגו דאוריתא היא דכתיב ואת בנה. ואמא[י] תני ליה [בהדי שניות]. הא פסיקא ליה. בת חורגו לעולם אסורה לו. [הא לא פסיקא ליה. בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה, הואיל] ולאחר מיתת אשתו מותרת לו [לא] פסיקא ליה. אמ' רב ארבע נשים שניות יש להם הפסק. שלמעלה מהם ולמטה מהם מותר, אבל האחרון, כגון אם אמו, אין לה הפסק שלמעלה הימינה עד סוף הדורות הויא נמי שניה, וכן [אשת] אבי אביו למעלה מהם עד עולם אסורה, כגון אשת אבי אביו. (ונקא) [ונקיט] רב (אידי) [בידיה] תלת. ונקיט רב בידיה לפרוש[י] תלת מהנך ארבע, אבל רביעית לא הוה ידע מאי היא, אבל גמרא הוה גמיר דארבעה נינהו. ואשת אחי האם מן האב. היא לבדה שניה, [אבל אשת אחי אם אמו מותרת. ואשת אחי האב מן האם. לבדה שניה] אבל אשת אחי [אבי] אביו מן האם מותרת, וטעמא משום דלא שיכא בהו ערוה דאוריתא, אבל אם אמו דשיכא [בדורותיה] ערוה דאוריתא כגון אמו אין לה הפסק, וכן אשת אבי אביו יש [בדורותיה] אשת [אב] דאוריתא ואין לה הפסק, ואם אבי אביו אע"ג דלא שיכא צרת ערוה דאוריתא אין לה הפסק ואסורה, משום דמחלפא באם אם אמו. וכלת בתו. יש לה הפסק הואיל ולא שיכא בה איסור כלה דאוריתא, הילכך כלת בת בתו שריא, אבל כלת בנו אין לה הפסק, וכלת בת בנו אסורה הואיל ושיכא בדורות הללו אסור כלתו בדאוריתא. זעיר' מוסיף אף אשת אבי אמו. יש לה הפסק הואיל ולא שייך בדורות הללו אישות אב דאוריתא.
<h2>דף כב.</h2>
שלישית שבבנו. בת בן בנו, והא בת בנו ערוה. ושבבתו. בת בת בתו, שהרי בת בתו ערוה, הילכך בתה שניה, וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה שנייה. רביעי שבחמיו. דהינו אם אם חמיו, והוא דור רביעי, ואשתו ראשונה בכלל. ושבחמותו. אם אם חמותו. שנייה. דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהם בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הילכך אמו שנייה. בגמרא פריך מאי שנא למעלה דקא חשיב לה לאשתו. דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא [ח]שיב לאשתו בהדיהו. ומאי שנא למטה שלא חשיב לאשתו. [דקרי לבת בן בנו דור שלישי], ולא קא חשיב אש[תו דתהוי רביעי. לאו מכח אשתו קאתי. אלא מכח דידיה] [ולא חשיב] לה (דבת בנו) [דבבתו] מאנוסתו עסיקי'. ואידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבא, תנא שלשה דורות למטה דידה ולא חשבה.
כי קאמ' רב לההיא. דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי ואמר ארבע מהם יש להם הפסק ותו לא, אבל בהך דר' חייא איפשר איכא הפסק. ואתינן למפשטה מדר' חייא גופא ולא אפשיטא.
גרים אסורים [בעריות] כדי שלא יאמרו באים מקדושה חמורה לקדושה קלה. שהגוים מוזהרי' על הק[רוב]ות. אבל בשניות לא גזרו רבנן. ואם גר נשוי אם (נשוי עם) אמו לא [יוצי]א. לא יעידו. לכתחלה, דקורבת אם בגרים קורבא, דהא ודאי אמו היא. ואם העידו עדותן עדות. דכקטן שנולד דמי. לכתחלה. דרחמנא אפקיה לזרע גוי, דכתיב [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם, הילכך קורבת אב אינה קורבא. מאי שנא עדות מעריות, דקימא לן לקמן בפרק נושאין [צ"ח ע"א] גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא. ערוה לכל מסורה. הכל נושאין נשים, הילכך אי שרית לקיומה אתי למשרייה נמי (עברות) [עריות] בישראל, דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי. עדות לב"ד מסור. ואי מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחין דישראל, דבב"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
מתני'. מי שיש לו אח מ"מ. לקמן מפרש. ואחיו הוא לכל דבר. לקמן מפרש. ונכרית ולדא בתרא אזיל כדיליף בגמרא. וחייב על מכתו וקללתו. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה.
ובנו הוא לכל דבר, לירושה וליטמא לה... [והכי תניא בספרי (דברים פיסקא רפ"ח) ובן] אין לו אין לי אלא בן [בן] הבן ובת הבן, ובת בת הבת מנין, ת"ל [דברים כ"ה] (ובין) [ובן] אין לו מ"מ, הכי איתי לה בעל הלכות גדולות ז"ל [הלכ' עריות] וכתב, ואי כתב רחמנא אין לו הוה אמינא [דוקא] בן (ואלא) [ולא] בת, כדאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו לאיתויי כל דשמיה זרע, ומנא לן דאפי' זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מיתי תנא זרע זרעה מאין לו זרע פסול נמי איתי, ע"כ בהלכות. וקשה לי, שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק, כגון זרעו של בן, אבל לרבות ממנו בת אי אפשר, וכן (מ)משמעות דורשין לגבי ירושה בפרק יש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"ב], אלא י"ל הואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן, הרי (אתהן) [אתה דן] קל וחומר לבתו מעתה. האשה וילדיה. בשפחה הכתוב מדבר.
[לשון הרי"ף] גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. פי' שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה, ואעפ"י שאין אשה מתעברת מביאה [ראשונה] ולא מקיים (ו)להקים את שם אחיו, כיון שאיפשר למעך כתמר מצוה בביאה ראשונה איתא בין בבתולה בין בבעולה בין שנתעברה בין שלא נתעברה, ולפיכך ביאה ראשונה מותרת, [ו]מ[ד]איתעבידא [ב]ה מצוה קמא עליה בלאו וליכא עשה למדחייה.
<h2>דף כב:</h2>
בעושה מעשה עמך. והאי אביו לא עושה מעש(י)ה עמך הוא. בשעשה תשובה. ואע"ג דאמרינן בפרק חומר בקודש [חגיגה ט' ע"א] איזה מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד בן ממזר. השתא מיהא עושין מעשה עמך הוא. נהי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שהממזר קיים. מיהו מתשובה ואילך עושה מעשה עמך הוא.
<h2>דף כג.</h2>
כי יסיר את בנך מאחרי. מדלא כתו' כי תסיר, ש"מ הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד בתך מאחרי אלמא בנך מן הגוי שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך. מדלא כתיב כי תסיר דהוה קאי אבתו לא תקח לבנך.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. מי שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו היא שקידש. אסור בשתיהן, דבכל חדא וחדא איכא למימר זו אח[ו]ת אשה. חולץ לשתיהן. דלא ידע אי זו יבמתו, ומיחלץ לחדא ויבומי לחדא לא (לא), דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה ויבומי ברישא נמי לא, דלמא לא זו היא יבמתו וקפגע לאחות זקוקתו דהויא כאשתו. היו לו שנים. [אחד] חולץ [תחלה] לאחת, אם רצה ליבם את השניה [מייבם, דאם זו] יבמתו שפיר (ואין) [ואם] אחותה היא לא פגע [באחות זקוקתו דחליצה אפק]עתו מזיקאה. קדמ[ו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין. אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי, ואי נמי הוי איפכא שהראשון ליבום] כנס אחות זקוקתו, ההיא שעתא הוא דהוה אסורה, ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו (פגע) [פקע] זיקתה מאידך למפרע.
אחד חולץ ואחד מייבם. דוקא מיחלץ חד והדר יבומי אידך כדפרישית. אבל [יבומי]. חדא ברישא והדר מחלץ שני לאידך לא, דקמא כי יבם דילמא פגע באחות זקוקתו.
מתני'. שנים שקדשו שתי אחיות [וכו'] זה חולץ לשתיהן. דחד מיניהו אסור ליבומי, דדילמ' באחות זקוקתו פגע. היחיד חולץ לשתיהן. כדפרישית לעיל, שאי אפשר לייבם לא קודם חליצה שנייה משום אחות זקוקה ולא אחר חליצה משום אחות חלוצה, לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאסור יבמה לשוק. והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחין ואם יבמתו תשתרי אחותה לשני ממה נפשך, אם יבמתו היא שפיר, אם אחותה היא פגע זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו. אחיו של זה מייבם חליצתו של זה. ממה נפשך, אם זו יבמתו שפיר נסיב ומשום אחות זקוקתו ליכא, שהרי חלץ [אחיו ל]אחותה שהיא יבמת[ו ופקע זיקה, ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מן היחיד שהוא אח בעלה. קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי אי זו היא] יבמתו. לא ייבמו שנים. זה את זו וזה את זו, דקמא דנסיב איכא למימרא זו אחות זקוקתו, אלא אחד חולץ [תחלה] לאחת ואחד מייבם לשנייה ממה נפשך, אי יבמתו היא שפיר, ואי לאו יבמ' לא פגע באחות זקוקה, שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי לא הויא, שהרי חלצה מאחי בעלה. ואם קדמו שנים. ה[אחרוני]ם וכנסו אחר חליצת שנים האסורים ולא באו לימלך בב"ד, אין מוציאין מידם כדפרישית, שהרי אין כאן אלא ספק אסור אחות זקוקה בנישואין ראשונים, ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב, ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית, ואי נמי הוה איפכא וקמא פגע באחות זקוקה, כיון שבא שני וייבם (פגע) [פקע] זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד.
ש"מ קידושין שאין מסורין לביאה. שאין סופן לביאה, דכל אחד קימא עליה בספק, וקס"ד דמתניתין בשלא הוכרו, ובשעת קידושין לא הוה ידע הי מיניהו קדש כגון דאמר הרי אחת מכם מקודשת לי ועשה שתיהן שליח לקבל [קידושין] וקידושי' אלו אין סופן לביאה, דכל חדא קימא עליה בספק אחות אשה, ומדקתני נותן גט לזה ולזה אלמא דחדא מיהת מקודשת, ומשום ספק [ד]לא ידיע הי מיניהו בעא למיתב לתרויהו גט, אלמא קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין, ופלוגתא דאביי ורבא היא בקידושין [נ"א ע"א]. (בשוהכרו) [בשהוכרו]. בשעת קידושין, ויודע היה את מי קדש, הלכך מסורין לביאה הם וחלו הקידושין. האי קושיא והאי פירוקא אליבא דרבא וכו'.
ובגמרא פריך היינו רישא. דהא אשמעי' ברישא שהיו לו שניים אחד חולץ ואחד מייבם. ומשני מהו דתימא הכא לא כיון דחד מיניהו יש לו אח יחיד לגזור תרי אחי אטו האחד דלא לייבמי חד מיניהו אטו האחד שאין לו אח שני ואתי למיפגע באחות זקוקה. קמ"ל. דלא גזרי. ודוקא מחלץ. האחד האח יחידי לשתיהן. והדר יבומי. חד מן השנים אחר חליצת אחיו לשניה. אבל יבומי ברישא. קודם חליצת היחיד לשתיהן ואפילו חלץ אחיו לאחותה, דליכא השתא איסור אחות זקוקה, משום דקא פגע ביבמה לשוק. בלא חליצה, והא מילתא לא אשמעי' ברישא.
מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין שנים מהם וכו' ולא מתייבמות. וקתני סיפא אם קדמו וכנסו יוציאו, והכא קתני אין מוציאין מידם. התם. משום זיקה ומרישא מתסרא, משום דקמא פגע באחות זקוקתו, וכי מייבם חד לחדא ופקעה זיקתה לא משתריא אחותה לאידך, דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה לאחר נפילה הרי היא כא[שת אח ש]יש לה בנים ואסורה לעולם. אבל הכא דאין בהם אלא אחת שהיא... נתיבמה אחותה הרי היא מותרת ועומדת, דלאו [אשת אח הואי, הלכך] מספיקא לא מפקינן לה, דאימר כל חד וחד דידיה [איתרמיא ליה. ואפילו שניהם] כה[נים. וחד] מיניהו ודאי חלוצה נסיב, [דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו], כדקתני ק[דמו שנים וחלצו. חלוצה. דאסורה לכהן. מדרבנן הוא. והכא דלכל חד אינה אלא ספק] דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה לא גזרו רבנן לאפוקה מספק.
<h2>דף כד.</h2>
והיה הבכור. המייבם יהיה הבכור, כלומר גדול האחים הנשארים. אשר תלד. אותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית. יקום. היבם על שם אחיו לנחלה להנחיל אותו ולא יחלק עם אחיו. אתה אומר לנחלה. והאי יקום ביבם משתעי. או אינו. אלא בבן שיולד לו משתעי, שאם היה שם המת יוסי קורין אותו גם לזה [יוסי. אי]ן מקרא יוצא מידי פשוטו. אע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו [מיהו] לא נפיק לגמרי. הכא איתאי גזרה שוה ואפיקתיה לגמרי. שאין צריך לקרות לבן בשם אחיו המת, והכי גמיר לה רבא מרביה.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. הנטען מן השפחה. נטען חשוד, כלומר שטוענין עליו דברי ע"ז. לא ישאנה. משום לע"ז, שמא יאמרו אמת היה הקול הראשון.
ודייק בגמרא הא גיורת מיהא הוא. דאי ס"ד ספק גיורת היא, דשמא לא נתגיירה אלא לשום אלו, שאם כן אעפ"י שכנס יוציא, דאוקמה אחזקתה וגויה היא, עד שיודע לך במה נתגיירה, וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליה ואוקימנא משום דאפי' נתגירה לשום איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים הם כלומר בין עבדי דוד בין עבדי שלמה, ואיש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום [איש] כולם גרים גמורין. אי הכי לכתחלה נמי, שהרי אפי' (א)בא עליה בגיותה נאסרה עליו, ואמר רב אסי משום לזות שפתים הרחק ממך. פרש"י ז"ל דאתי לאחזוקי קלא קמא. וקשה לי הא בעדים מפקי', והא סופא דמתני' אוקמה רב בעדים, ועוד מצאתי בתוספת' הנטען מאשת איש וכו' גוי ועבד הבא על ישראל, אעפ"י שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא, ישראל הבא על השפחה ועל הנכרית אעפ"י שחזרה השפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי נטען שפחה הבא שמא דוקא קתני שבא עליה בעדים, ואעפ"כ לא יוציא, לפיכך יש לפרש מתני' אפילו איכא עדים ומשום לזות [שפתים דידה] ודידיה אסור, שלא יאמרו להם לשום זנות [נתגיירה זו ולשום זנות] נשאה זו. והא ד[אמרינן לקמן ברננא לא מפקינן, הכי] קאמר משום רנון קול לעז שאין בו איסור.0...
